מעוד דניאל חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' לזר נוי ופיתוח ואח'

פסק דין

1.בפני ערעורה של המערערת על החלטתה מיום 11.12.11 של כב' הרשמת ורדה שוורץ בת"א 11564-00 לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להורות על מחיקת התביעה של משיבה 1 בתיק הנ"ל מחמת חוסר מעש או לדחייתה של התביעה בשל שיהוי וחוסר תום לב.

בהתאם להחלטתי מיום 2.1.12 הגישה המערערת עיקרי טיעון וכן הוגשו עיקרי טיעון מטעמה של משיבה מס' 1.

לא מצאתי כי הוגשו עיקרי טיעון מטעמה של משיבה מס' 2, אשר נראה כי הינה משיבה פורמלית, שכן הוספה כנתבעת לתביעה.

2.כתב התביעה עניינו תשלום חוב שטוענת משיבה מס' 1 שחבה לה המבקשת בגין עבודות פיתוח שביצעה עבורה בעיר מודיעין בשנת 1999.

המבקשת הגישה כנגד משיבה 1 ואחרים תביעה שכנגד בטענת נזקים שגרמה לה משיבה 1 במחדליה ופיצויה בגין הוצאות שנגרמו לה לשם ביצוע עבודות ותיקון ליקויים שנגרמו על ידי משיבה מס' 1.

3.בישיבת ביהמ"ש מיום 28.11.02 הסכימו הצדדים למנות את מהנדס צבי רון כמומחה שיכריע בשאלות המקצועיות ולאחר שתינתן חוות דעתו, ישובו הצדדים לביהמ"ש להשלמת טיעוניהם.

למרות שהדיון בפני המומחה הסתיים בסוף שנת 2006, הרי שעד לשנת 2011 לא ניתנה הכרעתו של המומחה, ורק בפברואר 2011 הודיע המומחה לצדדים כי עליהם לבצע תשלום על חשבון שכר טרחתו.

מסתבר כי המשיבות שילמו את חלקן בשכ"ט ואילו המבקשת לא שילמה ובמקום זאת ביקשה להורות על מחיקת התביעה על הסף.

4.בהחלטתה קבעה הרשמת כי החובה לפנות למומחה ולברר מדוע איננו נותן את חוות דעתו מוטלת על שני הצדדים, שכן כל אחד מהם הינו בבחינת תובע אשר יש לו עניין בזירוז קבלת חוות הדעת וממילא אמור היה המומחה להתייחס בחוות דעתו לא רק בטענות המשיבה אלא גם בטענותיה של המבקשת, עפ"י התביעה שכנגד אשר הגישה.

הרשמת הנכבדה מבקשת ללמוד גזירה שווה ממקרה בו מתעכב מתן פסה"ד ע"י ביהמ"ש, ובמקרה כזה לא יעלה על הדעת לבקש את מחיקת התביעה מחוסר מעש משום שבעלי הדין לא פנו לביהמ"ש כדי להזכיר לו כי עליו ליתן פס"ד בעניינם.

אין באי הפניה למומחה כדי להעיד על הזנחה וויתור על התביעה.

5.אני מאמץ בשתי ידיים את החלטתה של הרשמת, לרבות כל נימוקיה, וסבור כי מלכתחילה לא היה מקום לבקש סילוק התביעה על הסף, ומכל מקום לא היה מקום להגשת הערעור לאחר שניתנה החלטתה המלומדת של הרשמת הנכבדה.

יש להצטער על כי לא מצאו לנכון שני הצדדים גם יחד לזרז את המומחה במתן חוות דעתו ולפנות אליו זמן סביר לאחר שהסתיים הדיון בפניו.

נראה כי העיכוב נובע מאי תשלום שכרו של המומחה. ואולם אין בעובדה זו כדי לפטור את המומחה מאחריות , שכן אם דרש את שכרו ולא קיבל, היה עליו לפנות לביהמ"ש ולא לנקוט בכלל של "שב ואל תעשה".

6.הערעור נדחה בזאת.

המערערת תשלם למשיבה מס' 1 את הוצאות הערעור בסך של 3,500 ₪.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ב, 22 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: